מאז שהייתי קטנה אני זוכרת שתמיד הייתי שמחה, הייתי עומדת מול המראה ואומרת לעצמי שאני הכי יפה בעולם, הייתי שמה שרשראות ומתחפשת לנסיכה בכל פעם שהייתימשחקת עם חברות.
הכל מושלם, חוץ מדבר אחד שהיה קצת משובש, המשקל שלי, תמיד חשבתי שאני שמנה מידי, שהייתי קטנה יותר חשבתי שכשאני אגבה ואגדל אני גם ארזה, גדלתי וגיליתי שזה לא בדיוק נכון.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה עם ביטחון ונוחכות, לא הייתי מקובלת אף פעם, אבל כולם הכירו אותי, הייתי ילדה שלא היה אפילו ילד אחד בכיתה שלא יצא לו לדבר איתי אפילו שיחה הכי קצרה בעולם, אבל לא היו לי חברים אמיתיים.
כיתה ו', היו לי 2 חברות בלחץ, אף אחת מהן לא הייתה אמיתית, זה תמיד הייתה שלישיה כזו, מה שמאפיין שלישית חברות, (לפחות אצלי) זה שתמיד יש ילדה אחת שהיא הקובעת, שפעם אחת היא מדברת איתי ואני והיא לא מדברות עם האחרת ופעם שניה זה הפוך, ככה העברתי את כל כיתה ו', ללא חברות בכלל.
תמיד אמא שלי הייתה מעירה לי הערות כמו 'כמה את אוכלת, אחר כך אל תבואי לבכות לי שאת שמנה', אני לא אומרת את זה אפילו לרגע אחד עם האצבע המאשימה עליה, כן, זה לא בסדר, וכן הביקורת הזאת חרוטה אצלי עד עכשיו, אבל לא היא אשמה.
אפשר להגיד שבאיזה שהוא מקום, הייתי נורא לבד, נורא נורא לבד, לא היה לי עם מי לדבר, לא היה מי שיקשיב, והייתי צריכה, אבל אף אחד לא היה שם.
גדלתי והגעתי לכיתה ז', בכיתה ז' פגשתי את החברה הכי טובה שלי באותן שנתיים, שי, שי הייתה בהתחלה חברה מדהימה, הייתה נפגשת איתי הרבה ומגוננת עליי שיורדים עליי בכיתה, ולא רבנו כמעט בכלל, זה הרגיש לי שסופסוף יש לי חברה אמיתית שאני יכולה לסמוך עליה, אז פתחתי בפניה את הלב וסיפרתי לה הכל עליי.
בכיתה ז' גם התחלתי באמת על לחשוב לעשות משהו עם המשקל שלי, הייתי אוכלת פרחיות בבית ספר, ומראה לכולם עד כמה אני ב'דיאטה' שבעצם הייתי מגיעה הבייתה ואוכלת המון, ולא היה לי למי לספר, לא היה לי עם מי להתייעץ.
תמיד הפריע לי הלבד הזה, נכון, היה את שי, אבל היא רזה יותר, וכבר הספקתי להבין אותה לפני שהספקתי להיפתח בנושא האוכל, הבנתי שמה שהיא עושה זה לבחור חברה 'הכי טובה' ולגרום לה לחשוב שהיא פחות טובה ממנה, פחות יפה, פחות רזה ממנה, פחות הכל, הבנתי שבעצם עם כל מה שהיא אומרת, אין לה ביטחון עצמי, היא הייתה צריכה גב של מישהו כדי לטפס עליו, ואני הייתי שם, וככל שהביטחון שלה התרומם, ככה שלי ירד, הצליח לה . אז למרות שי, הייתי נורא נורא לבד, ובסוף השנה כבר לא הכל היה מושלם, לא הערכתי את את עצמי, הרגשתי רע מבפנים, הרגשתי רע לגבי דברים לגבי, הייתי צריכה מישהו לדבר איתו אז בבית ספר ראתי שלא הכל מושלם בתקווה שאולי כן יקרה משהו וכן אני אוכל לדבר על הדברים, אבל השנה נגמרה והגיע החופש הגדול, בחופש הגדול רזיתי 14 קילו, ואין לי שמץ של מושג איך עשיתי את זה, פשוט גבהתי ורזיתי, עשיתי הליכות כל ערב כמעט והשתדלתי לאכול נכון, אבל 14 קילו??? שאפו, כל הכבוד לי.
חזרתי לבית הספר וקיבלתי ים של מחמאות, על איזה יופי ועל כמה רזיתי ושאני נראת נהדר.
נהנתי מכל ה, קיבלתי תשומת לב, קיבלתי יחס, הבנתי שאנשים כן רואים אותי, שאני לא שקופה, החלטתי להקרזות עוד, הראש אמר לי שאני חייבת לעשות את זה בריא, התחלתי כל מיני דיאטות למיניהם בכל יום מחדש, אבל תמיד נשברתי בהתקף הבליסה של הצהריים, כל כך רציתי להיות רזה, פחדתי לחזור למשקל הקודם שלי (68) פחדתי לאבד את כל המחמאות של האמנשים, לא הסתפקתי בקצת, רק עוד ועוד ועוד, רציתי להיות רזה, להרשות לעצמי ללכת עם בגד ים בלי יסורי מצפון של איך אני מרשה לעצמי?? ורציתי להרשות לעצמי לאכול עוגה, בלי הפחד להשמין, ואז החלטתי שאם דיאטות לא עוזרות לי, אז הגיע הזמן לעשות מעשה, היום בו בחלטתי להקיא, בהתחלה לא הצלחתי, אבל הייתי נחושה, המשכתי בנסיונות, יום אחרי יום, אם רק הייתי יכולה למחוק את הימים האלה... :( בסוף הצלחתי, ומאותו רגע, חיי השתנו, ולא לטובה, וככה הכל התחיל.
;){kind=link}